האם אפשר ללמוד מן הניסיון? בעיית האינדוקציה במדע
עם עליית המדע המודרני במאות ה־16 וה־17, התחזקה התפיסה לפיה ידע על העולם צריך להתבסס על ניסוי ותצפית. במקום להסתמך על סמכות, מסורת או מחשבה מופשטת, מדענים כמו גל...
עם עליית המדע המודרני במאות ה־16 וה־17, התחזקה התפיסה לפיה ידע על העולם צריך להתבסס על ניסוי ותצפית. במקום להסתמך על סמכות, מסורת או מחשבה מופשטת, מדענים כמו גלילאו, בייקון וניוטון ביקשו להבין את הטבע באמצעות מדידות, ניסויים והסקת חוקים כלליים מהם. ההצלחה העצומה של המדע החדש בניסוח חוקי התנועה, בהבנת מערכת השמש ובהתפתחות הטכנולוגיה, יצרה אמון עמוק בכוחו של הניסיון ללמד אותנו על העולם. אולם דווקא כאן מתעוררת שאלה פילוסופית יסודית: כיצד אפשר לעבור ממספר מוגבל של תצפיות לחוק כללי על הטבע?
אז מה היא בעיית האינדוקציה?
אינדוקציה היא צורת היסק בה מסיקים מסקנה כללית מתוך מקרים פרטיים. למשל, אם ראינו פעמים רבות שמתכת מתפשטת כאשר מחממים אותה, אנו מסיקים שכל מתכת תתפשט בחימום. אם השמש זרחה בכל בוקר עד היום, אנו מצפים שהיא תזרח גם מחר. הבעיה היא שהמסקנה שהסקנו בצורה כזו תמיד חורגת מעבר לתצפית שלנו. גם אם תצפית מסוימת חזרה על עצמה אלפי פעמים, עדיין אין בכך הוכחה מוחלטת לכך שהיא תחזור גם בעתיד. הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה-18 דייוויד יום ניסח את הקושי בבהירות: אין לנו יכולת להוכיח שבהכרח העתיד יהיה דומה לעבר ואם בכל זאת ננסה להצדיק זאת בטענה ש“עד היום העתיד היה דומה לעבר”, נשתמש שוב באינדוקציה כדי להצדיק את האינדוקציה, כלומר, ניכנס למעגל. בפשטות, יום שואל אותנו על סמך מה המדע מצדיק חוקים כלליים אם הם מבוססים על ניסיון של מספר מוגבל של תצפיות?
דוגמה מאלפת היא הטענה “כל הברבורים לבנים”. במשך זמן רב באירופה זו נראתה הכללה סבירה, משום שכל הברבורים שהכירו היו לבנים. רק בסוף המאה ה 17, גילוי ברבורים שחורים באוסטרליה הראה שגם תצפיות רבות אינן מבטיחות את נכונותו של כלל מוחלט. גם במדע אפשר לראות את אותו עיקרון: חוק או תיאוריה יכולים להיתמך על ידי ניסויים רבים, ועדיין להידרש לתיקון כאשר מתגלים ממצאים חדשים. כך למשל הפיזיקה של ניוטון הייתה מוצלחת מאוד במשך מאות שנים, אך במצבים מסוימים נדרשו הרחבה ותיקון באמצעות תורת היחסות.
אז איך בכל זאת מתפתח המדע?
כמו בכל בעיה גם עבור התמודדות עם בעיית האינדוקציה צמחו במרוצת השנים מספר גישות. אחת מהן היא הגישה הפרגמטית-מעשית: לפי גישה זו לא משנה שלא ניתן להוכיח בצורה מוחלטת את נכונות החוק הכללי, כל עוד החוק ״עובד״, מאפשר לנבא תופעות טבע ולפתח טכנולוגיה. גישה אחרת, הגישה ההסתברותית, מעודדת אותנו לוותר על הדרישה לוודאות מוחלטת: ככל שתיאוריה נתמכת ביותר ראיות, ניסויים וחיזויים מוצלחים, כך עולה רמת הביטחון שלנו בה - היא נכונה בהסתברות גבוהה יותר.
קרל פופר, פילוסוף ממוצא יהודי אוסטרי בן המאה ה-20, הציע פתרון אחר: המדע אינו מתקדם על ידי הוכחה של תיאוריות, אלא דווקא על ידי ניסיונות להפריך אותן. לפי גישה זו תיאוריה תקרא מדעית רק אם היא ניתנת להפרכה ומעמדה יתחזק ככל שתעמיד את עצמה במבחנים קשים, ניסיונות להפריך אותה, ותעמוד בהם.
לסיכום, בעיית האינדוקציה אינה מבטלת את המדע, אלא עוזרת להבין אותו בצורה עמוקה וביקורתית יותר. היא מזכירה לנו שהמדע אינו מערכת של ודאויות מוחלטות, אלא תהליך מתמשך של ניסוח השערות, בדיקה, ביקורת, תיקון ולעיתים החלפה של תיאוריות. תצפיות רבות יכולות לחזק חוק מדעי, אך אינן הופכות אותו לחסין לחלוטין מטעות. דווקא הנכונות של המדע לבחון את עצמו, להעמיד תיאוריות במבחן ולתקן מסקנות לאור ראיות חדשות היא מקור כוחו. לכן השאלה המדעית החשובה אינה רק “מה אנחנו יודעים?”, אלא גם “כיצד אנחנו יודעים זאת, ועד כמה אנחנו בטוחים?”