מאת גיא ושדי ט'1 (כיתה ט1)9 דק׳ קריאה1095 מילים
בחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים, מתרחשים באיראן אירועים דרמטיים בקנה מידה היסטורי. מיליוני אזרחים יוצאים לרחובות, שובתים, מתעמתים עם כוחות הביטחון וקוראים בגלוי להפלת שלטון האייתוללות, השולט במדינה מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979. מומחים במזרח התיכון, בישראל ובעולם, מעריכים כי זהו האיום החמור והרחב ביותר שידע המשטר האיראני מאז עלייתו לשלטון.
מה שמבדיל את גל המחאות הנוכחי ממחאות קודמות אינו רק מספר המשתתפים אלא העובדה שמדובר במחאה עמוקה: חוצת מגזרים, חוצת ערים ובעיקר חוצת פחד. לראשונה זה שנים רבות, אזרחים איראנים רבים אינם דורשים רק שיפור בתנאי החיים, אלא שינוי משטר של ממש.
ממצוקה כלכלית למאבק על חופש
שורש המחאה טמון במשבר כלכלי חמור שפוקד את איראן. אינפלציה דוהרת, קריסת המטבע המקומי, מחסור בדלק, במים ובמזון, ואבטלה גוברת, כל אלה הפכו את חיי היומיום לבלתי נסבלים עבור מיליוני אזרחים. שביתות של נהגי משאיות, סוחרים ובעלי חנויות פגעו בשרשרת האספקה והמחישו עד כמה הכלכלה האיראנית על סף קריסה.
אולם בניגוד למחאות קודמות, הדרישות הכלכליות לא נותרו במרכז. בתוך זמן קצר הפכו ההפגנות לקריאות פוליטיות ברורות: סיום שלטון הרפובליקה האסלאמית, הפסקת הדיכוי הדתי, והחזרת חירויות בסיסיות כמו חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש בחירה.
במחאות משתתפים צעירים ומבוגרים, סטודנטים, פועלים, סוחרי בזאר, נשים וגברים, ואף אזרחים בערים שמרניות ודתיות שבעבר נחשבו למעוזי המשטר. זו אחת הסיבות לכך שמומחים רואים במחאה הנוכחית איום ממשי על יציבות השלטון.
מחאה בלי פחד
אחד המאפיינים הבולטים של האירועים הוא שבירת מחסום הפחד. מפגינים תוקפים סמלי שלטון, מפילים פסלים של דמויות מפתח במשטר, מציתים מבני ממשל, וקורעים את דגל הרפובליקה האסלאמית. במקומות רבים הונף הדגל האיראני הישן מתקופה לפני המהפכה האסלאמית כסמל לתקווה לעתיד אחר. קריאות כמו "מוות לדיקטטור" ו"זה הקרב האחרון" נשמעות בגלוי ברחובות, גם במחיר סיכון חיים. מדובר בשינוי תודעתי עמוק: אזרחים רבים מבינים שהם אולי מפחדים אבל אין להם עוד מה להפסיד.
דיכוי אלים וניתוק מהעולם
תגובת השלטון האיראני למחאה הייתה חריפה במיוחד. כוחות הביטחון, ובהם משמרות המהפכה וכוחות הבסיג', פתחו באש חיה לעבר מפגינים. לפי דיווחים של ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת בינלאומיים, נהרגו מאות ואף אלפים, ואלפי אזרחים נוספים נפצעו או נעצרו. המשטר ניתק את האינטרנט ואת קווי הטלפון ברחבי המדינה, צעד מוכר ממחאות קודמות, במטרה למנוע תיאום בין המפגינים ולהסתיר מהעולם את ממדי הדיכוי. למרות זאת, עדויות קשות המשיכו לזרום החוצה: בתי חולים מוצפים בפצועים, מחסור בצוותים רפואיים, וגופות שנערמות במסדרונות.
עדויות מצמררות סיפרו גם על ילדים ועוברי אורח שנהרגו מירי. אחד המקרים שטלטלו את העולם היה דיווח על ילד בן חמש שנורה למוות בזרועות אמו. עדויות אחרות תיארו צלפים שיורים במפגינים בלתי חמושים, והפחד שמלווה כל יציאה לרחוב.
ככל שהדיכוי החריף, כך גברה תשומת הלב העולמית, במיוחד במדינות שמזה שנים רואות במשטר האיראני גורם מאיים, ובראשן ישראל.
תעמולה, הפגנות תמיכה ואיומים
לצד הדיכוי האלים והניתוק מהעולם, נוקט המשטר האיראני גם מהלך נוסף: ניסיון להציג מצג של יציבות ושליטה. בימים האחרונים ארגן השלטון הפגנות תמיכה המוניות, שכונו בתקשורת הממלכתית "הפגנת מיליון", ובהן הונפו דגלי הרפובליקה האסלאמית ונשמעו קריאות נגד ארצות הברית וישראל.
שר החוץ האיראני טען כי המצב "נתון לחלוטין תחת שליטה", והאשים את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בכך שהצהרותיו עודדו אלימות ושפיכות דמים. במקביל, חזרו בכירי המשטר ואיימו כי איראן "מוכנה למלחמה", אם תותקף על ידי גורמים חיצוניים.
מומחים מציינים כי מהלכים כאלה מוכרים ממשטרים הנמצאים תחת לחץ: כלפי פנים הם מפעילים כוח, וכלפי חוץ הם מנסים לשדר עוצמה וליצור תחושת אחדות לאומית, לעיתים תוך הפניית האשמה כלפי אויבים חיצוניים, ובראשם ישראל.
למה מה שקורה באיראן נוגע לנו?
האירועים באיראן אינם מתרחשים בחלל ריק. הם מתרחשים על רקע עימות ישיר ומתמשך בין איראן לבין ישראל, הכולל איומים הדדיים, פעילות צבאית, לוחמת סייבר וחשש מהתלקחות אזורית רחבה.
במשך שנים רבות רואה המשטר האיראני את ישראל כאויב המרכזי שלו, ומשקיע מיליארדי דולרים בניסיון לפגוע בה, ישירות ובעקיפין. איראן עומדת מאחורי חיזבאללה בלבנון, חמאס והג’יהאד האסלאמי בעזה, מיליציות בסוריה ובעיראק, ואף סיפקה אמצעי לחימה וידע לארגונים הפועלים נגד ישראל. לכן, כל שינוי דרמטי במצב הפנימי באיראן משפיע ישירות על הביטחון הישראלי.
למה המשטר האיראני שונא את ישראל?
מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, האידאולוגיה של המשטר האיראני מבוססת על התנגדות חריפה לקיומה של מדינת ישראל. מבחינת האייתוללות, ישראל אינה רק יריב פוליטי, אלא סמל של המערב, הדמוקרטיה והחופש - כל מה שסותר את תפיסת עולמם.
במשך השנים קראו מנהיגי איראן להשמדת ישראל, השקיעו בפיתוח טילים ארוכי טווח ובתוכנית גרעין, וניסו להקיף את ישראל ב"טבעת אש" של ארגוני טרור. לכן, בישראל רואים במשטר האיראני איום אסטרטגי ראשון במעלה.
איך המחאה משנה את מאזן הכוחות?
כאשר המשטר עסוק במאבק הישרדות פנימי, יש לכך כמה השלכות חשובות:
● פחות משאבים מופנים לטרור ולשלוחות מחוץ לאיראן
● פגיעה ביוקרה האזורית של המשטר
● ערעור תחושת ה"בלתי-מנוצחת" שהוא ניסה לטפח במשך שנים
בישראל עוקבים מקרוב אחרי השאלה האם מנגנוני הביטחון האיראניים יישארו נאמנים לשלטון, או שיתחילו להופיע סדקים, תרחיש שיכול לשנות את פני האזור כולו.
לצד התקווה גם סיכונים
לצד התקווה, קיימים גם סיכונים ברורים:
● משטר מאוים עלול "לברוח קדימה" וליזום עימות חיצוני
● טעויות חישוב עלולות להוביל להסלמה לא מתוכננת
● קריסה מהירה ולא מבוקרת עלולה ליצור כאוס אזורי
לכן, בישראל נוקטים זהירות רבה בהתבטאויות רשמיות, גם אם בלב רבים קיימת תקווה לשינוי.
אז מה התקווה הישראלית?
התקווה בישראל אינה לכאוס או לאלימות, אלא לשינוי עמוק וארוך טווח:
● איראן פחות עוינת כלפי ישראל
● ירידה בתמיכה בארגוני טרור
● מזרח תיכון יציב יותר
● ובעיקר, תקווה מוסרית שהעם האיראני יזכה לחיים חופשיים
חשוב להדגיש כח ישראל אינה שמחה על סבלם של אזרחים איראנים. להפך, רבים בישראל מבינים שהעם האיראני אינו האויב, אלא המשטר שמדכא אותו.
לא תמיד היינו אויבים
לפני 1979, איראן וישראל קיימו יחסים טובים, כולל שיתוף פעולה כלכלי וביטחוני. אזרחים איראנים רבים זוכרים עד היום תקופה שבה איראן הייתה מדינה פתוחה יותר, עם קשרים למערב ולישראל. גם כיום, בקרב גולים איראנים וחלק מהמפגינים, ניתן למצוא אמירות חיוביות כלפי ישראל, דבר שכמעט ואינו מסוקר בתקשורת הרשמית של המשטר.
ומה איתנו?
קל לחשוב שאיראן היא "סיפור רחוק", אך המציאות מוכיחה אחרת. איראן היא שחקן מרכזי במזרח התיכון, והנעשה בה משפיע על ביטחון ישראל, על האזור כולו ועל העולם. מעבר לכך, סיפור המחאה האיראנית הוא סיפור אוניברסלי: מאבק של אזרחים צעירים ומבוגרים על חופש, על עתיד ועל הזכות להשמיע קול.
זהו תזכורת לכך שחופש, זכויות אדם ודמוקרטיה אינם מובנים מאליהם. צעירים בגילנו, שחיים במדינה שבה חופש הביטוי קיים, מתקשים לעיתים לדמיין מציאות שבה יציאה להפגנה עלולה להסתיים במאסר או במוות. דווקא משום כך, המציאות באיראן מזמינה אותנו לעצור ולחשוב על הערך של החופש בחיינו.
רגע שיכול לשנות את ההיסטוריה
איש אינו יודע כיצד יסתיים גל המחאות הנוכחי. ייתכן שהמשטר ישרוד, וייתכן שנראה שינוי היסטורי. אך דבר אחד ברור: איראן כבר לא אותה איראן. מחסום הפחד נסדק, והעולם כולו, כולל ישראל, מביט בדריכות.
הימים האלה עשויים להפוך לנקודת מפנה במזרח התיכון או לפחות לרגע שבו אזרחים רבים העזו לומר בקול רם: מספיק. והפעם, אולי, התקווה חזקה מהפחד.
כך או כך אנחנו חיים ברגע היסטורי.
בחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים, מתרחשים באיראן אירועים דרמטיים בקנה מידה היסטורי. מיליוני אזרחים יוצאים לרחובות, שובתים, מתעמתים עם כוחות הביטחון וקוראים בגלוי להפלת שלטון האייתוללות, השולט במדינה מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979. מומחים במזרח התיכון, בישראל ובעולם, מעריכים כי זהו האיום החמור והרחב ביותר שידע המשטר האיראני מאז עלייתו לשלטון.
מה שמבדיל את גל המחאות הנוכחי ממחאות קודמות אינו רק מספר המשתתפים אלא העובדה שמדובר במחאה עמוקה: חוצת מגזרים, חוצת ערים ובעיקר חוצת פחד. לראשונה זה שנים רבות, אזרחים איראנים רבים אינם דורשים רק שיפור בתנאי החיים, אלא שינוי משטר של ממש.
ממצוקה כלכלית למאבק על חופש
שורש המחאה טמון במשבר כלכלי חמור שפוקד את איראן. אינפלציה דוהרת, קריסת המטבע המקומי, מחסור בדלק, במים ובמזון, ואבטלה גוברת, כל אלה הפכו את חיי היומיום לבלתי נסבלים עבור מיליוני אזרחים. שביתות של נהגי משאיות, סוחרים ובעלי חנויות פגעו בשרשרת האספקה והמחישו עד כמה הכלכלה האיראנית על סף קריסה.
אולם בניגוד למחאות קודמות, הדרישות הכלכליות לא נותרו במרכז. בתוך זמן קצר הפכו ההפגנות לקריאות פוליטיות ברורות: סיום שלטון הרפובליקה האסלאמית, הפסקת הדיכוי הדתי, והחזרת חירויות בסיסיות כמו חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש בחירה.
במחאות משתתפים צעירים ומבוגרים, סטודנטים, פועלים, סוחרי בזאר, נשים וגברים, ואף אזרחים בערים שמרניות ודתיות שבעבר נחשבו למעוזי המשטר. זו אחת הסיבות לכך שמומחים רואים במחאה הנוכחית איום ממשי על יציבות השלטון.
מחאה בלי פחד
אחד המאפיינים הבולטים של האירועים הוא שבירת מחסום הפחד. מפגינים תוקפים סמלי שלטון, מפילים פסלים של דמויות מפתח במשטר, מציתים מבני ממשל, וקורעים את דגל הרפובליקה האסלאמית. במקומות רבים הונף הדגל האיראני הישן מתקופה לפני המהפכה האסלאמית כסמל לתקווה לעתיד אחר. קריאות כמו "מוות לדיקטטור" ו"זה הקרב האחרון" נשמעות בגלוי ברחובות, גם במחיר סיכון חיים. מדובר בשינוי תודעתי עמוק: אזרחים רבים מבינים שהם אולי מפחדים אבל אין להם עוד מה להפסיד.
דיכוי אלים וניתוק מהעולם
תגובת השלטון האיראני למחאה הייתה חריפה במיוחד. כוחות הביטחון, ובהם משמרות המהפכה וכוחות הבסיג', פתחו באש חיה לעבר מפגינים. לפי דיווחים של ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת בינלאומיים, נהרגו מאות ואף אלפים, ואלפי אזרחים נוספים נפצעו או נעצרו. המשטר ניתק את האינטרנט ואת קווי הטלפון ברחבי המדינה, צעד מוכר ממחאות קודמות, במטרה למנוע תיאום בין המפגינים ולהסתיר מהעולם את ממדי הדיכוי. למרות זאת, עדויות קשות המשיכו לזרום החוצה: בתי חולים מוצפים בפצועים, מחסור בצוותים רפואיים, וגופות שנערמות במסדרונות.
עדויות מצמררות סיפרו גם על ילדים ועוברי אורח שנהרגו מירי. אחד המקרים שטלטלו את העולם היה דיווח על ילד בן חמש שנורה למוות בזרועות אמו. עדויות אחרות תיארו צלפים שיורים במפגינים בלתי חמושים, והפחד שמלווה כל יציאה לרחוב.
ככל שהדיכוי החריף, כך גברה תשומת הלב העולמית, במיוחד במדינות שמזה שנים רואות במשטר האיראני גורם מאיים, ובראשן ישראל.
תעמולה, הפגנות תמיכה ואיומים
לצד הדיכוי האלים והניתוק מהעולם, נוקט המשטר האיראני גם מהלך נוסף: ניסיון להציג מצג של יציבות ושליטה. בימים האחרונים ארגן השלטון הפגנות תמיכה המוניות, שכונו בתקשורת הממלכתית "הפגנת מיליון", ובהן הונפו דגלי הרפובליקה האסלאמית ונשמעו קריאות נגד ארצות הברית וישראל.
שר החוץ האיראני טען כי המצב "נתון לחלוטין תחת שליטה", והאשים את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בכך שהצהרותיו עודדו אלימות ושפיכות דמים. במקביל, חזרו בכירי המשטר ואיימו כי איראן "מוכנה למלחמה", אם תותקף על ידי גורמים חיצוניים.
מומחים מציינים כי מהלכים כאלה מוכרים ממשטרים הנמצאים תחת לחץ: כלפי פנים הם מפעילים כוח, וכלפי חוץ הם מנסים לשדר עוצמה וליצור תחושת אחדות לאומית, לעיתים תוך הפניית האשמה כלפי אויבים חיצוניים, ובראשם ישראל.
למה מה שקורה באיראן נוגע לנו?
האירועים באיראן אינם מתרחשים בחלל ריק. הם מתרחשים על רקע עימות ישיר ומתמשך בין איראן לבין ישראל, הכולל איומים הדדיים, פעילות צבאית, לוחמת סייבר וחשש מהתלקחות אזורית רחבה.
במשך שנים רבות רואה המשטר האיראני את ישראל כאויב המרכזי שלו, ומשקיע מיליארדי דולרים בניסיון לפגוע בה, ישירות ובעקיפין. איראן עומדת מאחורי חיזבאללה בלבנון, חמאס והג’יהאד האסלאמי בעזה, מיליציות בסוריה ובעיראק, ואף סיפקה אמצעי לחימה וידע לארגונים הפועלים נגד ישראל. לכן, כל שינוי דרמטי במצב הפנימי באיראן משפיע ישירות על הביטחון הישראלי.
למה המשטר האיראני שונא את ישראל?
מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, האידאולוגיה של המשטר האיראני מבוססת על התנגדות חריפה לקיומה של מדינת ישראל. מבחינת האייתוללות, ישראל אינה רק יריב פוליטי, אלא סמל של המערב, הדמוקרטיה והחופש - כל מה שסותר את תפיסת עולמם.
במשך השנים קראו מנהיגי איראן להשמדת ישראל, השקיעו בפיתוח טילים ארוכי טווח ובתוכנית גרעין, וניסו להקיף את ישראל ב"טבעת אש" של ארגוני טרור. לכן, בישראל רואים במשטר האיראני איום אסטרטגי ראשון במעלה.
איך המחאה משנה את מאזן הכוחות?
כאשר המשטר עסוק במאבק הישרדות פנימי, יש לכך כמה השלכות חשובות:
● פחות משאבים מופנים לטרור ולשלוחות מחוץ לאיראן
● פגיעה ביוקרה האזורית של המשטר
● ערעור תחושת ה"בלתי-מנוצחת" שהוא ניסה לטפח במשך שנים
בישראל עוקבים מקרוב אחרי השאלה האם מנגנוני הביטחון האיראניים יישארו נאמנים לשלטון, או שיתחילו להופיע סדקים, תרחיש שיכול לשנות את פני האזור כולו.
לצד התקווה גם סיכונים
לצד התקווה, קיימים גם סיכונים ברורים:
● משטר מאוים עלול "לברוח קדימה" וליזום עימות חיצוני
● טעויות חישוב עלולות להוביל להסלמה לא מתוכננת
● קריסה מהירה ולא מבוקרת עלולה ליצור כאוס אזורי
לכן, בישראל נוקטים זהירות רבה בהתבטאויות רשמיות, גם אם בלב רבים קיימת תקווה לשינוי.
אז מה התקווה הישראלית?
התקווה בישראל אינה לכאוס או לאלימות, אלא לשינוי עמוק וארוך טווח:
● איראן פחות עוינת כלפי ישראל
● ירידה בתמיכה בארגוני טרור
● מזרח תיכון יציב יותר
● ובעיקר, תקווה מוסרית שהעם האיראני יזכה לחיים חופשיים
חשוב להדגיש כח ישראל אינה שמחה על סבלם של אזרחים איראנים. להפך, רבים בישראל מבינים שהעם האיראני אינו האויב, אלא המשטר שמדכא אותו.
לא תמיד היינו אויבים
לפני 1979, איראן וישראל קיימו יחסים טובים, כולל שיתוף פעולה כלכלי וביטחוני. אזרחים איראנים רבים זוכרים עד היום תקופה שבה איראן הייתה מדינה פתוחה יותר, עם קשרים למערב ולישראל. גם כיום, בקרב גולים איראנים וחלק מהמפגינים, ניתן למצוא אמירות חיוביות כלפי ישראל, דבר שכמעט ואינו מסוקר בתקשורת הרשמית של המשטר.
ומה איתנו?
קל לחשוב שאיראן היא "סיפור רחוק", אך המציאות מוכיחה אחרת. איראן היא שחקן מרכזי במזרח התיכון, והנעשה בה משפיע על ביטחון ישראל, על האזור כולו ועל העולם. מעבר לכך, סיפור המחאה האיראנית הוא סיפור אוניברסלי: מאבק של אזרחים צעירים ומבוגרים על חופש, על עתיד ועל הזכות להשמיע קול.
זהו תזכורת לכך שחופש, זכויות אדם ודמוקרטיה אינם מובנים מאליהם. צעירים בגילנו, שחיים במדינה שבה חופש הביטוי קיים, מתקשים לעיתים לדמיין מציאות שבה יציאה להפגנה עלולה להסתיים במאסר או במוות. דווקא משום כך, המציאות באיראן מזמינה אותנו לעצור ולחשוב על הערך של החופש בחיינו.
רגע שיכול לשנות את ההיסטוריה
איש אינו יודע כיצד יסתיים גל המחאות הנוכחי. ייתכן שהמשטר ישרוד, וייתכן שנראה שינוי היסטורי. אך דבר אחד ברור: איראן כבר לא אותה איראן. מחסום הפחד נסדק, והעולם כולו, כולל ישראל, מביט בדריכות.
הימים האלה עשויים להפוך לנקודת מפנה במזרח התיכון או לפחות לרגע שבו אזרחים רבים העזו לומר בקול רם: מספיק. והפעם, אולי, התקווה חזקה מהפחד.
כך או כך אנחנו חיים ברגע היסטורי.